האזרח יוזף ק', פקיד ראשי בבנק, רווק, מתגורר בפנסיון. בבוקר בהיר אחד, ביום הולדתו השלושים הוא מואשם בפשע שאינו ידוע לו.

ההצגה עוסקת במנגנון של הממסד שחורץ את גורל האזרח הקטן מבלי שזה מסוגל להתגונן בפניו. למנגנון אין פנים ואין כתובת. לאחר מספר ניסיונות להגיע לממסד, יש לכאורה תחושה של התקדמות, אבל למעשה, זוהי עצירה במקום שגורמת לאזרח  להתשה מוחלטת ולכניעה.

השפה הבימתית והשפה החזותית של ההצגה מבוססות על סגנון מינימליסטי. פעולות יומיומיות כמו הכנת חביתה, כביסה, הדלקת גפרור או אכילת תפוח הופכות לאירוע בימתי.

עמודים בגובה ששה מטרים וגופי פלורסנט מחלקים את הבמה לחללים פנימיים ויוצרים תחושת מבוך. השקיפות של החומר ממנו בנויים העמודים יוצרת אשליה של עמוד יציב וניצב בגובה ובו זמנית מאופיין בשבירות. הדמויות יכולות לראות זו את זו דרך העמודים. אין פרטיות.

צלם וידאו חודר לכל סיטואציה בהצגה ועוקב אחרי האזרח ק', כך שהוא מופיע על מסך טלוויזיה גדול מזוויות צילום שונות.

הקונספט לעיבוד מתבסס על רעיון המטמורפוזה ביצירה הספרותית הגלגול מאת פרנץ קפקא. כל שחקן בהצגה מגלם מספר דמויות, שהן פועל יוצא אחת של השניה, למעט השחקן שמשחק את האזרח ק' והצלם.

מנגנוני הפלישה והיכולת לחדור לפרטיותו של כל אדם הם במהות היחסים שבין הממסד לבין האזרח הפשוט. בתקופה שלנו סוגיה זו מורכבת מתמיד. השפה החזותית מעצימה זאת כאירוע בתוך אירוע במהלך ההצגה.