בשנת 2006 נסעה קרמסקי עם אביה לעיר הולדתו פינסק, שברוסיה הלבנה, ממנה גורש בשנת 1941. בשביל אביה הייתה זו הפעם הראשונה בה נפגש מחדש עם עיר הולדתו, בשבילה הייתה זו הפעם הראשונה בה הביטה היישר לאמת שהסתיר כל חייו. את המסע המשותף לפינסק תיעדה לכל אורכו. כמה שנים לאחר מכן החליטה להתמודד עם נושא הפליטים במלחמת העולם השנייה.

ההצגה פספורט מבוססת על שילוב של שלושה סגנונות של טקסטים ממקורות שונים שקרמסקי ערכה ועיבדה לבמה. ההצגה בוחנת את המושג בית דרך התמודדות הקיומית של פליטים במלחמת העולם השנייה.

המכתבים עליהם מבוססת ההצגה לקוחים מהספר חליפת מכתבים (גרשום שלום, 1982) בין גרשום שלום ובין ולטר בנימין. השניים היו חברי נפש בזמן לימודיהם באוניברסיטה בברלין ב-1915. המכתבים עוסקים בשאלת משמעות הבית, נטישתו שלא מרצון והאופן בו ולטר בנימין מנסה לבסס את חייו מחדש כפליט ברחבי אירופה. גרשום שלום מדווח על החיים בארץ בתקופה הזו ועל הפליטים הרבים המגיעים מאירופה. שלום אינו מאמין שוולטר בנימין יצליח להתערות בחיים בפלשתינה, בגלל היותו מושרש בתרבות הגרמנית. ולטר בנימין התאבד ב-1940 בעיירה פורטבואו, על גבול צרפת-ספרד. יש הסבורים שגרשום שלום פרסם את ספר המכתבים כדי להעמיד את עצמו למשפט ציבורי, בעקבות הטענה שהוא יכול היה למנוע את התאבדותו של ולטר בנימין, אם היה מחליט לשכנע אותו להגיע לפלשתינה.

המחזה שיחות של פליטים, שכתב ברטולט ברכט ב-1940, בזמן שהותו כמהגר בפינלנד, עוסק בשני פליטים גרמניים הנפגשים בתחנת הרכבת בהלסינקי, לשם נמלטו, ומשוחחים על מצב העולם ועל מצבם המשתקף ממנו. המחשבות והמילים מקיימות אותם, במצב בו לא נותר להם דבר. למעשה, הם נאחזים במחשבות זה של זה כדי להמשיך לשרוד. הדיאלוגים מלאי הומור ושנינות ונובעים מהמצב הקטסטרופאלי של שני חסרי בית שאיבדו את זהותם.

טקסטים נוספים לקוחים מעדויות שלקטה קרמסקי מאביה, על השנים 1949-1941, בהן היה פליט מלחמה ברחבי אירופה, עד לעלייתו לארץ בשנת 1949.

הדיאלוג בין סגנונות טקסטים שונים מזמן בנייה של ריתמוס מילולי ייחודי, מעין חיבור חלקי פאזל לכלל יצירה מוזיקאלית שלמה. הטקסט הופך להיות כלי מוזיקאלי שהשחקן פורט על מיתריו.

ההצגה מתרחשת בתוך ארגז חול ענק. הדימוי של ארגז חול הוא פועל יוצא של סיטואציה בהיסטוריה שבה המציאות עלתה על כל דמיון וחושף את המתח שבין מגרש משחקים לקבר ענק.

העובדה הבלתי נתפסת שאדם מגורש מביתו-מולדתו, בגלל זהותו או דעותיו, מתבטאת בסגנון ההצגה. הניכור והמתח הנוצרים בין השחקנים משקף את ההתעלמות של החברה לחסרי הבית באשר הם.