אי שם נכתב בהשראת הספר להיות שם מאת יז'י קושינסקי, בשילוב נאומים של נשיאי ארצות הברית וציטוט ממשלי קרילוב. הסרט יצא בשנת 1979 והוא סאטירה פוליטית המנבאת את עידן הפופוליזם בפוליטיקה המודרנית.

העלילה עוסקת בשונס שהתגורר בביתו של איש זקן, אשר אסף אותו בילדותו ונתן לו מחסה במרתף הבית. חל עליו איסור לצאת מן הבית ולדבר עם אנשים. הוא שימש כגנן שדאג לחצר הבית ובעל הבית איפשר לו לצפות בטלוויזיה. יום אחד הזקן הלך לעולמו ושונס נאלץ לעזוב את ביתו. ביוצאו אל הרחוב בפעם הראשונה, הוא מנסה לשכפל את ההרגלים על פיהם חי בביתו. לפתע, פוגעת בו מכוניתם של מר גראנד, בעל ממון, נשיא חברת ההשקעות הלאומית, יועצו ואיש סודו של הנשיא ואשתו אליזבט. הם חשים לעזרתו ומציעים לו לבוא לביתם להתאושש. שונס, שאת הידע שלו שאב מגינון וממסך הטלוויזיה, משתמש שלא במודע בהקבלה של תהליכים בטבע לתהליכים אנושיים. הוא יוצר שיקוף חסר שיפוט או עמדה לסביבה שלו, מה שהופך אותו לפופולארי ואהוד על כולם. הוא לא מורגל בדיאלוג עם אנשים, מה שמאפשר לדמויות סביבו להשליך עליו את הפנטזיות הפרועות ביותר, הנותרות בגדר פנטזיות לא ממומשות.

ההצגה בוחנת את העידן בו המציאות המתוקשרת שולטת במציאות הקיומית וכוח וממון מניעים את החברה האנושית. נשאלת השאלה: מה קרה לדיאלוג? נחשפת הסכנה שהדיאלוג בחברה ההישגית שינה את מהותו ומחליפות אותו מערכות יחסים שיש בהן קירבה מופרזת או ניכור מוקצן, שמטרתן לשרת את האינטרס של תדמית ההצלחה. נאומים נבחרים של נשיאי ארצות הברית מכל הזמנים משרתים את התרחקות המילה מהמעשה. הנאומים מצטיינים ברטוריקה שיוצרת פעמים רבות סתירות פנימיות העלולות להתפרש באופנים מנוגדים.

בהצגה, בישראל 2019, כשהמציאות עולה על כל דמיון, הסוף משתנה, העיסוק באובדן הדיאלוג האנושי, באמצעי התקשורת השולטים בנו ובסכנות הטמונות בתדמיות שהמסך מעצב עבורנו נהיה רלוונטי מתמיד.